מה זה מינימליזם ולמה אני שואפת לשם
אקמולי פג תוקף בדיוק כשצריך אותו
ערימת כלים בכיור כשרק עשינו מדיח לפני כמה שעות.
הר בגדים לקיפול על הספה כי הופעלו כאן כמה מכונות ברצף כי הצטבר, ועכשיו לא יודעים איך לגשת לכזו כמות.
ארונות בגדים מפוצצים אבל תחושת "אין מה ללבוש" תמידית.
על הרצפה קוביות, בובות, מכוניות , לגו, דופלו, קלפים, גיבורי על, מטוסי על, וחלקי משחק אחרים בכל הגדלים והמינים מפוזרים בכל הבית.
על השידה בסלון בליל של חפצים: מחשבונות שהגיעו בדואר וטרם טופלו ועד ליצירת המופת מפלסטלינה שהילדון הביא מהגן לפני חודשיים ועדיין לא הוחלט מה דינה ואיפה המקום שלה.
מגירות המטבח מסודרות אמנם לפי קטגוריות (סירים, כלים מפלסטיק, כוסות, סכו"ם) אבל כל מגירה עמוסה לעייפה וקשה למצוא בה את מה שמחפשים.
כשצריכים חלילה מדחום או אקמולי, סלסלת התרופות מתחת לכיור במקלחת כה מלאה במישחות עיניים שפג תוקפן ופלסטרים מצויירים שלוקח עשר דקות למצוא את הבקבוקון כדי לגלות שגם הוא פג תוקף ובינתיים התינוקת צורחת וכבר סגרו את בי פארם..
על שולחן המחשב, ידית שנפלה וצריך להבריגה מחדש, עט שלא עובדת, פנקס צ'קים שנשאר מאוגוסט כשמילאנו צ'קים לגן, דיסק און קי שלא ברור מה יש בו ומתי השתמשנו בו פעם הארונה, כבל של מכשיר חשמלי שכבר לא ברשותנו, מסמרים מהפעם ההיא שרצינו לתלות את התמונה המשפחתית אבל בסוף לא הגענו לזה… ועוד ועוד.
מוכר?
מזדהים?
מזכיר את מה שקורה אצלכם בבית?
מחקרים גילו שכשמראים לאנשים, בעיקר לנשים, תמונה של בלאגן מביתם שלהם, רמות הקורטיזול (הורמון הסטרס) שלהם בדם עולה. הסיבה שאצל נשים הסטרס עלה יותר מאשר בקרב גברים טמונה בעובדה הפשוטה (והכואבת אם יורשה לי) שברוב הבתים, האישה אחראית על הסדר בבית, גם אם לא באופן רישמי אבל לגמרי באופן מובהק.
אז כשהיא רואה ערימת בגדים על הספה בבית שלה, היא יודעת שהיא צריכה לטפל בזה וזה לא גורם לה לשלווה ונחת בלשון המעטה.
תחושת "יש לי מה ללבוש" עם מעט בגדים
לפני כשנה, נחשפתי לעולם המינימליזם
אז לפני כשנה, בלילה אחד שבעלי הלך לשחק כדורסל והמחשב היה לגמריי לרשותי, ראיתי המון סירטונים על מינימליזם, קראתי כמה בלוגים .והבנתי שאני כל היום רודפת אחרי חפצים.
כל היום אני מסדרת אותם, מטפלת בהם, מנקה אותם..הבנתי שזה גוזל ממני זמו יקר. זמן שאני מעדיפה לעשות בו שימוש אחר מאשר מטלות בית.
זמן שאני מעדיפה להקדיש לילדים שלי, לזמן איכות עם הבעל או רחמנא ליצלן זמן לעצמי..
המינימליזם כתפיסת עולם , טוען שיש בחיינו יותר מדיי הסחות דעת בדוגמת חפצים, מסכים, פרסומות, ואפילו אינטראקציות חברתיות. הסחות דעת אלו גורמות לנו לעסוק בתפל ולא בעיקר. הסחות דעת שמונעות מאיתנו לחוות סיפוק ואושר ממה שיש לנו. הסחות דעת שמולידות תשוקה לעוד הסחות דעת, כשבעצם כל מה שאנחנו צריכים באמת, כבר נמצא אצלנו.
באותו ערב עמוס יוטיובים על מינימליזם, התמלאתי מוטיבציה ורצון להיפטר מחפצים שלא בשימוש, כאלה שלא משרתים אותי יותר וסתם תופסים לי נדלן יקר וגוזלים ממני זמן בתיחזוק שלהם, טיפול בהם ונקיון שלהם.
החלטתי להתחיל מארון הבגדים שלי. זה היה נראה לי הכי קל.
גיליתי שבתוך הארון המלא בגדים שלי, יש המון בגדים שאני לא אוהבת בכלל. או שלא מחמיאים לי. או שלא מתאימים לי. שמתי את כל אלו בשתי שקיות ענקיות וסידרתי יפה את מה שנשאר לי בארון.זה לא היה הרבה. מה שנשאר כוונתי, אבל מאז, באורח פלא, כל פעם שניגשתי לארון, יכולתי לבחור את החולצה שהייתה בראש הערימה והמכנס הראשון שניקרה בדרכי, וזהו. התלבשתי תוך דקה.
כל הבגדים שנותרו בארון היו כאלה שאני אוהבת, שמתאימים לי ושהם מוכנים ללבישה ממש עכשיו.פעולת ה"להתלבש" כל בוקר, שהייתה עד אז לא נעימה ומתסכלת לרוב, הפכה להיות פעולה כה פשוטה! כמו לצחצח שיניים!
שקט בראש
ההשפעה של פעולת ה"דיקלאטר" (הפעולה שבה מוציאים את כל מה שלא בשימוש, לא משרת אותנו ואנחנו לא אוהבים) הייתה כה משמעותית, חד משמעית ומהירה, שהחלטתי לעבור לעוד איזורים בבית.
כך עברתי על בגדי הילדים, הצעצועים שלהם, המטבח, הארונית מתחת לאמבטיה... בכל איזור גיליתי המון חפצים שהם לא בשימוש חודשים או שלא לאמר שנים.
מצאתי דברים שעוברים איתי מבית לבית מבלי שאני משתמשת בהם כלל.
קשה לי להסביר במילים מהי התחושה לפתוח מגירה או דלת של ארון ולגלות שם רק דברים שאני צריכה באמת. כאלה שאני משתמשת בהם על בסיס יומי/ שבועי /חודשי. ולא כאלה שאני שומרת רק למקרה ש.
זה עשה לי כזה שקט בראש. בגוף.
מדהים איך חפצים, אפילו רק עצם הימצאותם, היותם, כל כך משפיעים עלינו.
בא לכם להיכנס לעולם הזה של המינימליזם , אבל אתם לא יודעים איך ואיפה להתחיל?
דברו איתי . אשמח לעזור :)