חדר שלם מוקדש לצעצועים והילדים משחקים בסלון
כשאבא שלי היה ילד, המשחק האהוב עליו היה מקל מעץ וגלגל מתכת שפורק מאופניים ישנים.
הוא היה מעמיד את הגלגל ודוחף אותו עם המקל.
המטרה הייתה להתקדם כמה שיותר מבלי שהגלגל ייפול. כשהגלגל נפל, הוא העביר את המקל לחבר שלו והיה רץ לידו עד שהגלגל נפל והגיע שוב תורו.
המשחק הזה היה מעסיק את אבא שלי שעות. הסב לו אושר. מילא את שעות הפנאי שלו. גרם לו להיות בחוץ , באוויר הפתוח ולהיות בתנועה, לרוץ.
היום, איך לאמר, המשחקים קצת שונים, לא?..
היום חדרי הילדים מלאים עד אפס מקום במשחקי התפתחות, משחקי הכנה לגן או לכיתה א', משחקי מעודדי זחילה, משחקי חשיבה, עם סוללות, עם שלטים, משחקים מצפצפים, מדברים, מגיבים, נובחים, הולכים, קופצים ומה לא..
בהרבה בתים, מרוב שיש כל כך הרבה משחקים, הם מקבלים מקום של כבוד ונדל"ן משמעותי בבית , תחת הכותרת "חדר משחקים". חדר שלם מוקדש לאיחסון של החפצים הצבעוניים והיקרים הללו. כשלרוב, אם נודה באמת, הילדים מעדיפים לשחק בסלון ולא ב"חדר משחקים".
תחשבו כמה נהדר זה היה אם קטגוריית "המשחקים של הילדים" הייתה תופסת ארון או כוננית. כמו למשל הבגדים או מוצרי הטואלטיקה במקלחת.
אבל מה קורה בפועל? ארונות, מדפים, מגירות, כוורות איקאה מפוצצים גיבורי על, כלי תחבורה מכל הסוגים והמינים, פאזלים, קלפים, בובות, כדורים, מגנטים, קוביות עץ, יו ניים איט.
והילדים? במה הם משחקים? הרבה פעמים באיזה חבל שמצאו בחוץ, שלט מהטלויזיה הישנה, קליפס של אמא או קופסא ריקה.
שאלתם את עצמכם פעם האם הילדים שלכם באמת צריכים כל כך הרבה משחקים?
האם באמת כל חופש הבחירה ומגוון מטורף של אפשרויות משחק הוא לטובתם ותורמת להתפתחותם או אולי זה רק מבלבל אותם ומסיח את הדעת שלהם?
מי שיצא פעם לנופש עם הילדים ולקח מספר מצומצם של משחקים, בטח שם לב שהם באמת לא צריכים יותר מזה כדי לשחק ולהיות עסוקים..
המינימליזם טוען ,בגדול, ש"פחות זה יותר" וכשזה נוגע לצעצועים אני כל כך מסכימה!
ככל שהתחלתי לצמצם לילדים שלי (בני 2,5) את כמות המשחקים והצעצועים שיש להם, ראיתי שהם משחקים יותר עם המשחקים שלהם, לאורך זמן יותר ארוך ואפילו קל להם יותר לסדר אחריהם!
אין יותר מיליוני חלקי משחק מפוזרים על הרצפה ושעות של מיון וסידור. בסוף היום, תוך כמה דקות, שמים הכל במקום וזהו. נשמע נהדר, לא? רוצים גם?
קבלו את המדריך המלא ל"חדר משחקים מינימליסטי":
בשלב הראשון התבוננו בילדים שלכם כמה ימים. בלי לעשות דבר. רק תסתכלו במה הם משחקים? כמה זמן? האם הם קופצים ממשחק למשחק? או משחקים לאורך זמן במשהו? מהם המשחקים המשוחקים ביותר? האם יש משחקים שיוצרים אצלם תסכולים? יש משחקים שדורשים מכם כל הזמן לתקן ולהדביק או לחפש חלקים חסרים?
אפילו תירשמו לכם בזמן שאתם מסתכלים עליהם. ההתבוננות הזו חשובה, היא תתן לכם את הבסיס לעבודה אחר כך.
בשלב השני תיקחו שקית זבל . שימו בשקית את כל מה ששבור, הרוס, מרופט. כל הצעצועים בשקל/ ביצת קינדר שנישברו או נעלמו להם חלקים. הקשת נצנצים מהחתונה שהייתם בה לפני שנתיים שכל פעם שמשחקים איתה כל הבית מתמלא נצנצים. כל מה שברור לכם שהוא לפח, פשוט שימו בפח.
בשלב השלישי תעברו על המשחקים ושימו ביחד את מה שאותו דבר: כל משחקי הלוטו ביחד, כל הפאזלים 24 חלקים יחד, את כל המכוניות יחד. ואז התחילו לנפות כפילויות. באמת שאין צורך להחזיק ארבע כבאיות שונות, מספיקה אחת :) אין צורך בשבע מכוניות על שלט ובטח שלא שלוש עשרה בובות של דובים/ חתולים/ כלבים כשלמעשה זה רק תופס אבק והם אף פעם לא משחקים בזה..
את כל הכפולים שימו בקופסא גדולה ורישמו עליה "למסירה".
בשלב הרביעי שימו בקופסת ה"מסירה" את כל אותם משחקים שהילדים לא שיחקו בהם אף פעם או ששיחקו לעיתים נדירות ממש. משחקים שמתסכלים, מכעיסים, מעצבנים את הילדים או אותכם ולא גורמים לאף אחד אושר. משחקים אמורים לשמח ולהעסיק את הילדים, לא לגרום להם לתסכול וכעס.
ברור שלגיטימי וחשוב שילדים יחוו את כל קשת הרגשות, אבל אם יש חפץ בבית שתמיד מעלה רגשות שליליים, אני בגישה של להעיף אותו מהבית. החיים מזמנים לנו מספיק הזדמנויות לחוש תסכול וכעס.
בשלב החמישי הקציבו מקום לכל דבר. לכל קטגוריה צריך להיות מקום ספציפי בתוך ארון / כוננית/ כוורת / מגירה. ולא, רצפה זה לא מקום איחסון:)!
אני אוהבת את השיטה הקובעת גבולות. למשל: כל כלי התחבורה ייכנסו לסלסלה אחת שתחליטו עליה מראש. מה שחורג מגבולות הסלסלה, הולך למסירה. ואם יגיע כלי תחבורה חדש בעתיד, יהיה צורך לנפות משהו בכדי לעשות לו מקום.
השלב השישי הוא ספרים. למי שאין מנוי לספריה, זה הזמן לעשות!
יש שם (כמעט) את כל הספרים ומה שאין אפשר לבקש שיזמינו.
אפשר גם להחליף ספרים עם חברים, זה ממש כיף.
כאן השיטה של קביעת גבולות היא מצויינת. מחליטים בכמה מדפים בכוורת רוצים שיהיו ספרים (שלושה זה לגמרי מספיק לדעתי) ובוחרים רק את הספרים האהובים והנקראים. השאר ייכנס לקופסת המסירה.
עוד אפשרות כאן, ובכלל בקטגוריית המשחקים, היא להשאיר כמות קטנה במחסן לרוטציה. כשיימאס מכמה ספרים, נוציא את מה שבמחסן לשימוש ונאפסן את המאוסים.
מנסיון, לילדים אף פעם לא נמאס..והם הכי אוהבים לקרוא שוב ושוב ושוב את אותם שלושה ספרים..גם אצלכם??
בנוגע לקופסת המסירה, אפשר לתת את הצעצועים שהחלטתם למסור לחברים ו/או משפחה, לפרסם בווטסאפ השכונתי או למסור לויצו או חנות יד2 אחרת מקומית שמקבלת צעצועים.
למי שזה קשה לו להיפרד מצעצועים מסויימים (כי עלו לכם הרבה כסף או קיבלתם במתנה מהדוד מאמריקה) או מי שמפחד שהילדים ישימו לב ויחפשו משחק ספציפי שחשבתם למסור, אפשר לשים במחסן או מקום אחר שאין לילדים גישה אליו. אם תוך חודש אין דורש, אפשר למסור בשקט :)
בנוגע לשאלה האם לשתף את הילדים בניפוי, זה תלוי בהורה הממיין ובילדים.
אני הרגשתי בנוח לנפות חלק נכבד בלעדיהם. ניפיתי משחקים שהם לא ידעו על קיומם או לא ירגישו בחסרונם.
משחקים אחרים, שרציתי להעיף, אבל חשדתי שהילדון לא ירצה לשחרר ,השארתי במחסן (משחק ארור של מסלול לגולות ! הוא כל הזמן מתפרק והמעלית לא עובדת וחסרים חלקים, אבל הילדון משוגע על זה..שמתי במחסן והילד שאל איפה זה וביקש לשחק, אז נאלצתי להחזיר את המשחק הביתה)
לפעמים הניפוי יכול להיעשות לגמריי על ידי הילדים.
אצלנו הילדון קיבל במתנה (לפי בקשתו) כבאית של יחידת החילוץ (שקניתי לו מיד שנייה כמובן). אמרתי לו שצריך לעשות לה מקום בסלסלת כלי התחבורה , והוא החליט ממה להיפרד. הוא שם בצד כמה כלי תחבורה שהוא פחות מחבב והם נמסרו באהבה לבת הדודה הקטנה.
אני מאמינה, אם כן, שאפשר לשלב בין הגישות: בין לנפות בלי הילדים לבין לנפות רק עם הילדים.
אבהיר כי לא חייבים לעשות את כל השלבים באותו יום!
אפשר לקחת את זה לאט.
ובכל אופן, מלאכת ה"דיקלאטרינג" (היפטרות מחפצים שאין לנו צורך בהם), היא כמו בצל.
כל פעם מקלפים עוד שכבה.
אני כבר עשיתי כמה סבבים של ניפוי במהלך השנה וחצי האחרונות, ותמיד יש עוד מה לעשות:)
יאללה, צאו לדרך!
אל תשכחו לעשות תמונת "לפני":)
ובהצלחה:)
צצו לכם עוד שאלות? אשמח לשמוע!
עשיתם ניפוי? צלמו, תעלו ותשוויצו:)
ואם בא לכם ליווי לכל התהליך הזה, מוזמנים ליצור קשר.
Image by Carola68 Die Welt ist bunt...... from Pixabay