הכותב הוא אלון ביגלר, חבר של המשפחה:
החלטתי לכתוב פוסט אורח כי אולי כדאי שגם אנשים נוספים יחשפו לדרך הקטנה והצנועה שאנחנו עושים כבר זמן מה ביחד.
אז קצת רקע: המפגש שלנו איתך הוא 'מפגש משפחות' .הילדים שלנו היו ביחד בגן. כך מפליידייט אחד לשני היה 'קליק' , והמשפחות התחברו. מאז כבר למעלה משנה, ישנה מערכת יחסים שכללה חופשה משותפת בצפון, ארוחות שישי ועוד ועוד.
אחד הדברים המעניינים בקשר הזה הוא שהמשפחה שלנו היא באופן מאד מובהק 'משפחה לא אקולוגית'.
כלומר זה לא שלא אכפת לנו או שאנחנו רוצים להשאיר לילדינו עולם שמורכב מהרי פלסטיק חד פעמי, אבל אנחנו מה שניתן בהחלט להגדיר 'רגילים למדי' בתחומים האלה , וכנראה מייצגים את הישראלי הממוצע שמשתמש בלא מעט חד"פ ורוכש מלא דברים בדולר באליאקספרס.
למרות שברור לכל הצדדים שאנחנו כנראה לעולם לא נצחצח שיניים במברשת מבמבוק, לא נחב"ד (נחתל בבד) או נפסיק לקנות שקיות בסופר (כן זה איום, אבל אנחנו עושים),את מצידך, לא הגעת אלינו בגישה מוסרנית* פרואקטיבית ו'הטפת לנו מוסר' על איך צריך להיות. פשוט חיית לך כך לצידנו עם העולם שלך - חברה.
(*מוסרנות היא ביקורת מוסרית כללית ורחבה לגבי ערכים ואתיקה בעולם, בשונה ממוסר, שמתייחס לתחומים יותר ספציפיים במציאות היומיומית. כותבת כאן את הפירוש כי אני באופן אישי לא הכרתי את המילה הזו עד שאלון כתב אותה).
למרות שבאופן ראשוני לא עשינו שום דבר מעשי עם האינפורמציה הזו, הכוח הראשון שהבאת איתך הוא בעצם החשיפה: הכרת לנו את 'אמא אקולוגית' את ה'דת' המעט משונה שלך וסיפרת על איך 'חזרת בירוק' ויחד עם כל אלו הבאת ים של אינפורמציה, רעיונות מקוריים, ובעיקר חשיבה ודיון!
תמיד היה ברור לנו שאנחנו חלק מחירוב העולם הזה , אבל אף אחד לא באמת נתן לנו נתיבים פרקטיים וקלים לפעול כדי לשנות את זה. אף אחד לא הראה לנו למה זה 'כדאי' והזכיר לנו שזה אפילו ממש חשוב.
בשלב הבא, לאט לאט, התחלנו ליישם. בוודאי ובוודאי לא כל דבר וכל רעיון, אבל מה שהתחברנו אליו ומה שהיה עבורנו קל:
במישור הפרקטי ,ההשפעה הגדולה ביותר היא על איריס אשתי. אני שומע לפחות פעם ביום את המשפט 'מה לורליי היתה חושבת על זה' או 'בוא לא נגלה את זה ללורליי' כשאנחנו עושים משהו 'פחות אקולוגי' או במילים פשוטות 'מוותרים לעצמנו' כשמשהו לא נוח.
גם אם מדי פעם אנחנו מוותרים לעצמנו, נושא השמירה על הסביבה במודעות שלנו כל הזמן וזה הבסיס לשינוי.
ה'רגע המכונן' מבחינתי היה בחופשתנו המשותפת , כשהגענו יחד לאתר טבע מזוהם להחריד ומלא בפסולת, וכשמצאתי את עצמי 'מכריח את כולנו' לנקות את האתר ולסחוב שקים מלאי זבל אל הפח הירוק שליד תחנת הדלק.
האם זה היה הרגע היפה בחיי? כנראה שלא . אבל גם הזבל שם לא היה נעים , והוא זה שהוליד את האנרגיה הזו.
למרבה השמחה זה הוביל לפעולה חיובית. אני חושב שבלעדייך זה לא היה קורה. בלי ההיכרות איתך אולי לא היתה ניתנת במה לרגשות האלה ש'זה לא בסדר' ושאפשר לעשות משהו, ולו הקטן ביותר , כדי לשנות את המצב.
כנראה שאם לא היינו מכירים והיינו מגיעים לאתר טבע שכזה, הייתי מקבל איכשהו ש'ככה זה' ופשוט ממשיך הלאה.
אבל החשיפה המתמשכת לעובדה 'שאפשר לשנות' פשוט הובילה לשינוי בהתנהגות.
כל הפוסט המעט ארוך הזה, בא בעצם לומר 'תודה' .
תודה עליך ועל שכמותך שמובילים שינוי לטובת הסביבה. זו לא עבודה של אדם אחד, וזו לא עבודה שמביאה תוצאות מיד ושאפשר תמיד לראות אותן .
חשוב לי מאד שאת ופעילי סביבה אחרים תבינו שאתם מצליחים לאט לאט , וגם אם ממש בקטן , להוביל שינוי, כדי לתת לכם קצת רוח במפרשים ולהמשיך את הדרך.
כמו כן חשוב לי שמשפחות 'לא אקולוגיות' כמונו יבינו שלא צריך בהכרח להפוך את החיים על הראש כדי לתרום לסביבה. אפשר גם לעשות משהו קטן אחד באופן עקבי וקבוע וגם זה משנה ממש!
גם אם אתם עושים 'רק מה שנוח' או 'קל': 'קל' לא שווה 'חסר ערך'...
כשעושים בהתחלה מה שקל, קצת כמו בכושר גופני, לאט לאט אפשר להעלות עוצמה.
אם כל מי שקורא את הפוסט הזה יעצור לרגע ויחסוך כוס חד פעמית אחת... או ינקה אתר טבע פעם אחת, תחשבו איזו השפעה אדירה יש לזה.
תתחילו בלעשות משהו אחד!
Photo by Brian Yurasits on Unsplash